כשהאדם עוזב את האתר, מה אנחנו באמת יודעים?
על מה שהנתונים מראים, על מה שהם משאירים בחוץ, ועל הדרך שבין פעולה במערכת לבין התוצאה שאדם ביקש להשיג.
יש רגע מוכר בעולם הדיגיטל. אנחנו פותחים דוח, מסתכלים על התנועה באתר ורואים שאנשים הגיעו, עברו בין עמודים, וחלקם יצאו בלי להשאיר פרטים.
מכאן מתחילות השאלות המקצועיות. האם האתר איטי? האם המסר לא מספיק ברור? אולי העיצוב לא משכנע, הטופס ארוך מדי, או שהכפתור לא נמצא במקום הנכון?
אלה שאלות טובות. במשך שנים עסקתי בעצמי בשיווק דיגיטלי, ואני יודע כמה חשוב להבין מה אנשים עושים באתר והיכן הם נעצרים.
אבל עם הזמן התחלתי לשאול שאלה נוספת.
מה אנחנו באמת יודעים על האדם שעזב?
אנחנו יודעים שהביקור הסתיים. לפעמים אנחנו יודעים באיזה עמוד, אחרי כמה זמן, ואילו פעולות נרשמו בדרך. אבל האם אנחנו יודעים למה הוא יצא?
אולי הוא לא מצא את מה שחיפש. אולי המחיר לא התאים לו. אולי בחר במתחרה. אולי הוא דווקא מצא את התשובה שרצה, ולכן לא היה צריך לעשות שום דבר נוסף.
ואולי הוא עדיין היה מעוניין בשירות, אבל באותו רגע כבר לא נשארו לו מספיק זמן, ריכוז או כוחות כדי להמשיך.
כל האפשרויות האלה עשויות להיראות דומות בדוח.
בחיים של האדם, הן סיפורים שונים לגמרי.
כשנתון הופך להסבר
אני אוהב נתונים. הם מאפשרים לזהות דפוסים, להשוות תוצאות ולבדוק אם שינוי שעשינו באמת השפיע.
אבל למדתי להיזהר מהרגע שבו אנחנו מתחילים לתת לנתון משמעות שהוא לא בהכרח נושא.
ניקח למשל את המונח "שיעור נטישה".
ב־Google Analytics 4, המדד Bounce rate מתאר את שיעור הביקורים שלא עמדו בתנאים שהמערכת מגדירה כביקור עם מעורבות. זו הגדרה שימושית לצורך מדידה, אבל היא אינה אומרת לנו מדוע האדם יצא, אם היה מרוצה, או אם השיג את מטרתו.
ההבדל הזה חשוב.
כשאדם לא השלים טופס, אנחנו יכולים לדעת שהתהליך לא הושלם. אבל אם נקבע מיד שהטופס מסובך מדי, אנחנו כבר מציעים הסבר שעדיין לא בדקנו.
ואולי הוא פשוט לא רצה לשלוח אותו.
אותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך. אדם שהצליח להשלים את התהליך אינו בהכרח אדם שעבר דרך קלה. ייתכן שהוא נאלץ לחפש מידע במקומות אחרים, להתקשר, לבקש עזרה ממישהו או לחזור שוב ושוב לאותו עמוד עד שהבין מה לעשות.
מבחינת המערכת, הוא הצליח.
אבל כמה עבודה נדרשה ממנו כדי להגיע לשם?
אותו אתר. אותו אדם. יום אחר.
נניח שאדם נכנס לאתר כדי להזמין שירות.
האתר מעוצב היטב. הוא נטען במהירות. כל המידע נמצא בו, וגם הטופס פועל בדיוק כפי שתוכנן.
כדי להגיע להזמנה, האדם צריך לבחור מסלול, לקרוא כמה הוראות, להכין מסמך, לעבור למערכת חיצונית ולאמת את פרטיו.
ביום רגיל, אולי הוא עושה את כל זה בכמה דקות.
אבל מה קורה ביום שבו הוא כמעט לא ישן? כשהוא מתמודד עם כאב, עם לחץ כלכלי, עם קושי בשפה, או כשהילדים קוראים לו מהחדר השני?
אותה מערכת. אותן הוראות. אותו אדם.
רק שהמשאבים הזמינים לו באותו רגע שונים.
אני מכיר את ההבדל הזה גם מחיי. יש ימים שבהם אני מסוגל ללמוד מערכת מורכבת, לנתח תהליך ולעבוד שעות על פתרון. ויש ימים שבהם גם פעולה מוכרת ופשוטה לכאורה דורשת ממני מאמץ גדול.
הניסיון האישי שלי אינו הוכחה לכך שזה מה שקרה לכל מי שעזב אתר. הוא גם לא מחליף מחקר או בדיקת משתמשים.
אבל הוא גרם לי לשאול שאלה שלא תמיד שאלתי בעבר:
האם אנחנו בודקים את הדרך רק בתנאים שבהם קל לעבור אותה?
לא כל אדם עייף יתקשה. לא כל מי שמתמודד עם כאב או לחץ ייעצר. ואין סיבה להניח מראש שאדם במצב מסוים אינו מסוגל לפעול.
ובכל זאת, אם שירות מיועד לאנשים, כדאי לזכור שאנשים אינם מגיעים אליו תמיד באותם תנאים.
האתר עבד. האם האדם הגיע?
כאן אני חושב על דבר נוסף שלמדתי מבדיקות תוכנה.
אפשר לבדוק כפתור ולגלות שהוא פועל. אפשר לבדוק טופס ולראות שהמידע נשלח בהצלחה. אפשר גם לוודא שהמערכת יצרה פנייה ושלחה הודעת אישור.
כל אלה בדיקות חשובות.
אבל האדם לא נכנס לאתר כדי לבדוק אם הכפתור עובד.
הוא נכנס כי רצה משהו.
אולי להזמין תור. אולי לקבל תשובה. אולי להבין לאיזה שירות הוא זכאי. אולי להזמין טכנאי שיתקן מזגן מקולקל.
בואו נניח שהאדם מילא טופס להזמנת טכנאי וקיבל הודעה: "פנייתך התקבלה בהצלחה".
מבחינת האתר, הפעולה הסתיימה.
אבל מה עכשיו?
האם מישהו אמור לחזור אליו? מתי? האם עליו להישאר זמין בטלפון? ואם התקשרו בזמן שלא יכול היה לענות, איך הוא ממשיך מכאן?
יכול להיות שהעסק כבר נותן תשובות מצוינות לכל השאלות האלה. יכול להיות שגם הלקוח יודע בדיוק מה צפוי לו.
אבל אם לא בדקנו, אנחנו עדיין לא יודעים.
לפעמים אנחנו מודדים את הרגע שבו האדם נכנס לתהליך, ואפילו את הרגע שבו ביצע את הפעולה שביקשנו ממנו לבצע.
הרגע שבו הוא מקבל את מה שביקש מלכתחילה עשוי להתרחש הרבה אחר כך, מחוץ לאתר.
ולפעמים דווקא שם הדרך נעצרת.
לא כל קושי הוא כשל בתכנון
אני רוצה להיזהר גם מהטענה ההפוכה: שכל מאמץ שנדרש מהאדם מעיד על שירות לקוי.
יש דרישות שאי אפשר ולא נכון לבטל.
לפעמים צריך לאמת זהות כדי להגן על מידע אישי. לפעמים צריך מסמכים כדי לבדוק זכאות. יש שירותים שמחייבים החלטה מקצועית, ויש תהליכים שלא ניתן להשלים בלחיצה אחת.
גם לא כל ארגון אחראי לכל מה שקורה אחריו. לעסק קטן אין בהכרח משאבים לאפשר כמה ערוצי שירות במקביל, ולא כל פעולה מצריכה ליווי אישי.
השאלה אינה איך להפוך כל תהליך לקל באופן מלאכותי.
השאלה היא איפה נדרש מאמץ מסיבה מוצדקת, ואיפה אנחנו דורשים אותו רק מפני שהשלבים לא מתחברים היטב זה לזה.
לפעמים הפתרון הוא לא מערכת חדשה.
אולי מספיק להסביר מראש מה צריך להכין. אולי צריך לכתוב מה יקרה לאחר שליחת הבקשה. אולי אפשר לאפשר לאדם להמשיך תהליך שהפסיק, במקום להתחיל הכול מחדש.
ולפעמים נגלה שאין צורך לשנות דבר.
גם זו תוצאה חשובה.
לראות גם את מה שכבר עובד
יש נטייה טבעית לחפש בעיות כשבאים לבדוק מערכת.
אבל אני חושב שכדאי ללמוד גם מהדברים הטובים שכבר קיימים בה.
מעובדת שמצליחה להסביר תהליך מסובך בכמה משפטים פשוטים. מהודעה שמספרת בדיוק מה השלב הבא. מאפשרות לשמור בקשה ולהשלים אותה מאוחר יותר. ממעבר מסודר בין שני בעלי תפקידים, בלי שהאדם צריך לספר את כל הסיפור מחדש.
אלה לא בהכרח דברים גדולים או מרשימים.
ובכל זאת, לפעמים הם ההבדל בין אדם שמצליח להמשיך לבין אדם שנעצר.
יש כאן גם עניין של אחריות כלפי העובדים. אם השירות מצליח רק מפני שעובדת מסוימת מכירה את כל הקיצורים, זוכרת את כל החריגים ויודעת למי לפנות בכל מצב, חשוב להכיר בערך העבודה שלה.
אבל כדאי גם לשאול מה יקרה ביום שבו היא לא תהיה.
לא כדי להחליף את שיקול הדעת האנושי בעוד נוהל, אלא כדי שלא נבנה תהליך שלם שמסתמך על כך שמישהו תמיד יצליח לעשות מעל ומעבר.
אז מה באמת כדאי לבדוק?
אני מציע להתחיל דווקא קטן.
לא לבדוק בבת אחת את כל האתר, את כל מערך השירות ואת כל הארגון. לבחור מסלול אחד שאפשר להבין את תחילתו ואת סופו.
נניח שאדם רוצה לקבוע פגישה.
במקום להסתפק בשאלה אם הוא לחץ על הכפתור הנכון, אפשר לנסות לעבור את הדרך שלו ולברר: האם הוא הבין היכן מתחילים? האם ידע מה נדרש ממנו? האם יכול היה לתקן טעות? האם קיבל אישור ברור? ואם נאלץ לעצור, האם הייתה לו אפשרות לחזור?
אחר כך כדאי לבדוק מה קורה גם בצד השני. האם הפנייה מגיעה למי שאמור לטפל בה? האם לעובד יש מספיק מידע? האם המעבר בין המערכת לבין המענה האנושי ברור?
ואם אפשר, כדאי לשמוע גם אנשים שעברו את המסלול באמת, בהסכמתם ותוך שמירה על פרטיותם.
השלב החשוב ביותר בעיניי הוא להבחין בין שלושה דברים: מה ראינו בפועל, מה אנשים סיפרו לנו, ומה אנחנו משערים.
אלה אינם אותו סוג של מידע.
רק אחר כך אפשר להחליט אם יש בעיה, מה עשוי לגרום לה, ואיזה שינוי כדאי לנסות ולבדוק מחדש.
כך אפשר ללמוד משהו אמיתי, בלי להבטיח שכל תיקון קטן יגדיל הכנסות או יפתור בעיה שעדיין לא הוכחנו שקיימת.
מהאתר אל הדרך כולה
עם השנים התחלתי לראות שהשאלות האלה אינן שייכות רק לעולם הדיגיטל.
הן מופיעות גם בשירות לקוחות, במערכות ציבוריות, בארגונים, בתהליכי קליטה וליווי, ובכל מקום שבו אדם נדרש לעבור כמה שלבים כדי להגיע למענה.
האתר הוא לפעמים רק הדלת הראשונה.
אחריו יש הודעה, עובד, מחלקה, מערכת נוספת, מסמך, החלטה או ארגון אחר.
כל אחד מהם יכול לבצע את תפקידו היטב, ובכל זאת האדם עשוי להישאר בלי התוצאה שביקש.
מתוך המפגש בין העבודה שלי בדיגיטל, בבדיקות תוכנה ובתהליכים אנושיים, התפתח הכיוון שאני עוסק בו היום במסגרת רצף אנושי | Human Continuity.
זו אינה טענה שהכלים המקצועיים הקיימים אינם טובים. להפך. אני נעזר בהם ומעריך את מה שהם מאפשרים לנו לדעת.
אני רק רוצה לחבר בין שתי נקודות מבט: מה המערכת ביצעה, ומה האדם הצליח לקבל בפועל.
את השאלה הזאת אני מביא גם לעבודה עם ארגונים, לבדיקת מסלולי שירות, למחקר, להרצאות ולסדנאות שאני מתאים לצרכים של כל צוות וארגון.
לא כדי להכריז שכל מערכת זקוקה לרפורמה, אלא כדי לברר איפה באמת יש פער, מה כבר עובד, ומה אפשר לשפר בלי להוסיף מורכבות מיותרת.
ומה אם הוא פשוט קיבל את מה שחיפש?
אני רוצה לחזור לרגע אל האדם שעזב את האתר.
ייתכן שהכול היה בסדר.
אולי הוא מצא תשובה מצוינת, סגר את הדפדפן והמשיך ביום שלו. אולי זו דווקא הייתה הצלחה של האתר, גם אם לא נרשמה המרה.
ייתכן גם שהוא התעניין, רצה להמשיך, אבל משהו בדרך נעשה קשה מדי באותו רגע.
אנחנו לא יכולים לדעת רק מעצם היציאה.
ולכן אני לא חושב שצריך להפסיק למדוד נטישה, המרות או ביצועים. אלה כלים חשובים, ובלעדיהם נאבד מידע שיכול לעזור לנו להשתפר.
אני חושב שצריך להיזהר מלתת להם לענות על שאלות שלא בדקו.
כי בסוף, האדם לא הגיע אלינו כדי להפוך לנתון מוצלח בדוח.
הוא הגיע מסיבה כלשהי.
ואם אנחנו באמת רוצים להבין את הדרך שעבר, אולי כדאי שלא נעצור את הבדיקה בדיוק במקום שבו המדידה שלנו מסתיימת.
מקור מקצועי והבהרה
המאמר משלב התבוננות מקצועית, ניסיון אישי ותרחישי המחשה. התרחישים אינם ממצאים ממחקר על אתר מסוים.
הגדרת המדד Bounce rate ב־Google Analytics 4 מבוססת על התיעוד הרשמי: Google Analytics Help — Engagement rate and Bounce rate .
המקור מסביר את המדד הטכני. הפרשנות לגבי המאמץ האנושי והדרך לקבלת שירות היא של המחבר.
יונתן זהבי | רצף אנושי
אני עוסק בבחינת מסלולי שירות, החיבור בין מערכות לאנשים, ובשאלה כיצד אפשר לתכנן תהליכים שמאפשרים לאנשים להמשיך גם כשהמשאבים שלהם מוגבלים.
אני עובד עם ארגונים וצוותים דרך מחקר, בדיקות מסלולי שירות, הרצאות וסדנאות, בהתאם לאתגר ולמטרות שלהם.
אם הנושא רלוונטי לארגון שלכם, אפשר להתחיל בפנייה כתובה ולבחון יחד מה נכון לבדוק או ללמוד.
לפנייה מקצועית במייל